פסק-דין בתיק ת"א 49290-07

מבוא

תביעה כספית על סך 580,821 ש"ח, שהוגשה כנגד מדינת ישראל ומנהל מקרקעי ישראל (להלן : "הנתבעים"). התובעים, הינם יורשיו החוקיים של המנוח משה לייב ערבליך ז"ל (להלן: " המנוח"), אשר נפטר בשנת 1991 בהיותו בעליה של חלקה 46 בגוש 6319 בפתח תקווה, ששטחה 514 מ"ר (להלן: " החלקה").

עיקר העובדות הנצרכות להכרעה אינן שנויות במחלוקת ותובאנה להלן:

החלקה הופקעה מידי המנוח עוד בשנת 1958, למטרת הקמת המחנה הצבאי "סירקין" (להלן: " המחנה"). פיצויי ההפקעה הופקדו בשנת 1982 אצל האפוטרופוס הכללי (מוצג מ"א), בהעדרו של המנוח, שחלקתו הוכרזה כעזובה. עד שנת 1983, יועדה החלקה, לפי הוראות התכנון, ל"אזור מגורים א" ובשנה זו הומר ייעוד החלקה ל"שטח ציבורי פתוח ודרך חדשה" (לפי תכנית 1254). בשנת 1991 הוחלה על החלקה תכנית 1254/1, לפיה הוסב ייעוד החלקה ל"אזור מגורים א' מיוחד". בשנת 1996 או בסמוך בוטלה ההפקעה והחלקה שווקה ליזמות פרטית, להקמת בתים צמודי קרקע.

ביטולה של ההפקעה ושיווק החלקה לגורמים פרטיים, עורר את יורשי המנוח לתבוע פיצויים בשל מה שהם רואים כהתעשרות הנתבעים על גבם.

שאלה זו של יישום מטרת ההפקעה, כמו גם ביטולה, התעוררה בהקשרים שונים ונדונה ביחס למצב החוקי, שהשתנה במהלך העשור האחרון.

אסקור אפוא להלן בקצרה, את השינויים החקיקתיים של העשור האחרון, העומדים ברקע המחלוקת שבפני.

רקע נורמטיבי

"אבן הפינה" הנורמטיבית הונחה במה שנודע לימים כ" הלכת קרסיק", שנקבעה בבית המשפט העליון בשנת 2001 (בג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו 13.02.01]). שם נקבע, כי קיומה של מטרה ציבורית, הינה יסוד חשוב של דיני ההפקעות בלעדיה לא תאושר פגיעה בזכות הקניין. המטרה הציבורית חייבת להתקיים, קבע בית המשפט, במשך כל זמן הימצאותה של הקרקע בידי הרשות הציבורית. בית המשפט המשיך וקבע, כי נכס, שהופקע מבעליו לפי הפקודה ולא שימש למטרה שלשמה הופקע, יושב לבעליו.

מאז, ניתנו פסקי דין בערכאות שונות, שכולם התמודדו עם הקביעה החדשנית לזמנה, של הלכת קרסיק, בדבר חובת מימוש המטרה.

פסקי הדין התמודדו לא רק עם ההלכה העקרונית, שנקבעה בפרשת קרסיק, אלא גם עם חלקה החסר של ההלכה, שנותרה להסדרת המחוקק. בית המשפט העליון דחק במחוקק להסדיר את תחולת ההלכה החדשה להפקעות מן העבר, מתוך שהיה מודע למשמעותה הדרמטית מבחינת המשאבים הציבוריים הנדרשים למימושה הרטרואקטיבי.

כך עוכבו במהלך השנים שחלפו חלק מן ההכרעות וחלק מן העתירות אף נמחקו, הכל על מנת לאפשר למחוקק להשלים את הליכי החקיקה בנושא.

במקרים מסוימים (ה"פ (י-ם) 51/94 ארד נ' מד"י וכן ת"א (י-ם) 2484-00 הכשרת היישוב נ' מנהל ואח' ), הורה בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי להכריע בעניין, מבלי להוסיף ולהמתין להסדר החקיקתי בנושא , נוכח התמשכותם של הליכי החקיקה והעדר תאריך יעד להשלמתם.                                                                                                      

רק בחלוף כעשור מאז הלכת קרסיק, השלים המחוקק את החקיקה לפי המלצת בית המשפט, הן בעיגונה החוקי של חובת מימוש המטרה והן, וזה עיקר העיקרים, בעניין הוראות המעבר. זאת באמצעות החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: " תיקון 3"), שם עוגנה, בסעיפים 14-15 לפקודה, זכותו של בעל הקרקע להשבת הקרקע המופקעת או לפיצויים הולמים, שעה שבוטלה המטרה הציבורית לשמה הופקעה.

סעיף 27 לתיקון 3, שהוא המשמעותי לענייננו כאן, קבע את הוראות המעבר לגבי תחולת התיקון כמובא להלן:

" 27.         (א) בכפוף להוראות סעיף זה, יחול חוק זה על קרקע שפורסמה לגביה הודעה לפי סעיף 5 לפקודה, כנוסחו בסעיף 5 לחוק זה, ביום תחולתו של חוק זה (בסעיף זה - יום התחילה) ואילך.

(ב) בקרקע כמפורט  להלן, רשאי שר האוצר או שר התחבורה והבטיחות בדרכים, לפי העניין, להשתמש לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, ללא תשלום פיצוי נוסף בשל כך, ואולם לגבי קרקע שנרכשה לפי הוראות חוק התכנון והבניה לא יחולו הוראות סעיף קטן זה וימשיכו לחול לגביה הוראות החוק האמור:

(1)     קרקע שנרכשה לפני יום התחילה לפי הוראות הפקודה או לפי הוראות פקודת הדרכים, ולפני היום האמור מומש לגביה הצורך הציבורי שלשמו נרכשה או צורך ציבורי אחר;

(2)     קרקע שביום התחילה חלפו 25 שנים לפחות ממועד פרסום ההודעה לגביה לפי סעיף 7 לפקודה;